סרוסי נ' מנורה בע"מ - חברה לבטוח ואח'

החלטה

לפני בקשה מטעם הנתבעות (להלן :המבקשות) להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין אשר ניתן בתיק ביום 4.11.09 וזאת לאחר מתן פסק דין בערעור אשר הוגש, ולחילופין במידה ותדחה הבקשה, המבקשות עותרות להורות כי הסכום אשר נפסק יופקד בחשבון נאמנות אצל ב"כ התובע וזאת עד לאחר מתן פסק דין בערעור, ולחילופי חילופין להורות על עיכוב ביצוע של מרבית סכום החיוב.

טענות הצדדים :

לשיטת המבקשות, בית המשפט קיבל את תביעת התובע (להלן :המשיב) ופסק למשיב פיצוי בסכום בלתי סביר, כאשר לטענת המבקשות, בית המשפט טעה בסכום הפיצוי שנפסק, ועל כן, הוגש ערעור מטעמה אשר יש בו כדי ללמד, על הטעויות הברורות בפסק הדין ויש בהן כדי להצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

עוד לשיטתה, בהתחשב במצבו הכלכלי של המשיב כפי שעולה מחומר הראיות ומתיק בית המשפט ובהתחשב בסכום אשר נפסק, קיים חשש כי לא יהיה בידי המבקשות לגבות את סכום החיוב, במידה והערעור יתקבל במלואו ו/או בחלקו, והמבקשות תעמודנה בפני שוקת שבורה.

מנגד,

המשיב מתנגד לבקשה, ולטענתו הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, תוך ניצול כוחה של חברת הביטוח.

נטען כי, פסק הדין ניתן ביום 4.11.09 ועל פיו היה על המבקשות לבצע את התשלומים בתוך 30 יום, אולם המבקשות לא שילמו אפילו אגורה אחת, חלפו כבר ה – 30 ימים ורק 10 ימים לאחר מכן, הגישו את בקשת העיכוב, אשר אין בה כל ממש.

ב"כ המשיב תוהה ושואל, האם אין חברת הביטוח צריכה לחשוב קצת על המבוטח, הממתין לפיצויים כבר 13 שנה מאז ארעה התאונה?

נטען כי הבקשה לא הוגשה בידיים נקיות, וכי אם סבורות המבקשות שלא מגיע כל תשלום למשיב, מדוע לא שילמו לו לפחות חלק מהפיצויים לאחר שניתן פסק הדין? האם המבקשות רוצות לעכב את התשלום עד שתינתן ההחלטה בבקשה זו ולאחר מכן יגישו בקשה דומה לבית המשפט המחוזי וימשכו עוד את המשיב?

לגופו של עניין ב"כ המשיב טוען כי, סיכויי הערעור קלושים ביותר. בית המשפט לא פסק למשיב פיצויים נדיבים, אלא להיפך, בעניין הפסד השכר, בית המשפט קבע את החישוב לפי 12 % - 1/3 מהנכויות שקבעו המומחים, בעוד שפועל משתכר המשיב רק 50 % מהשכר הממוצע במשק והפוטנציאל שלו לפני התאונה היה גבוה מהממוצע. בית המשפט פסק הפסד השתכרות בעתיד בגובה של 840 ₪ לחודש, אולם בגין הפסד ההשתכרות בעבר לא נעשה חישוב, אלא נפסק סכום של 60,000 ₪ עבור תקופה של 13 שנה ו – 7 חודשים, תקופה שבחלקה אושפז התובע, עבר מאות טיפולים, לא עבד שנה שלמה, ואם נחלק את הסכום של 60,000 ₪ לתקופה של 13.5 שנים, נגיע לפיצוי בגובה של 380 ₪ לחודש, כולל הריבית לתקופה ובוודאי שסכום זה אינו משקף את ההפסדים הממשיים.

עוד נטען כי, הכלל הוא כי אין הגשת הערעור מעכבת ביצועו של פסק הדין, ובמקרה דנן אפילו לא טרחו המבקשות לצרף את הודעת הערעור לבקשה.

עוד נטען כי, המבקשות לא צירפו לבקשתן תצהיר תמיכה לנטען בבקשה כפי שעולה מתוך הדיונים בבית המשפט באשר למצבו הכלכלי של המשיב, ואין די לטעון כי קיים חשש שהמשיב לא יוכל להחזיר למבקשות את הסכום שישונה בערכאת הערעור.

באשר למצבו הכלכלי של המשיב נטען כי, המשיב עובר כבר שנים באותה עבודה, אם כי הכנסתו אינה גבוהה והמבקשות יוכלו לגבות חזרה את אותו חלק קטן מפסק הדין אם ישונה בערעור.

דיון

דין הבקשה להידחות .

כלל הוא כי פסק-דין ניתן למימוש מיד עם הינתנו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו; המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין נדרש לשכנע את בית-המשפט בנימוק המצדיק סטייה מן הכלל (תקנה 466 לתקנות); בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499, מפי השופט אלון). כלל זה יפה במיוחד כאשר מדובר בפסק-דין בו הוטל חיוב כספי, שאז הנטייה שלא לעכב את הביצוע אף גוברת (ראו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, נ(5) 403, מפי השופט מצא; ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ תק – על 2006 (03) 2857 ).

בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, נדרש בית-המשפט לשני מבחנים מצטברים: ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור; שנית, אם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, היינו הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו, ובכלל זה לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל, החלטה מיום 19.11.2000, מפי השופטת ביניש (כתוארה אז)). מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 4705/06 אטלנוב נ' חורש תק על 2006 (3) 1984].

במקרה דנן, לבד מהעובדה כי המבקשות לא טרחו לצרף לבקשתן עותק מהודעת הערעור כדי שבית המשפט יוכל להתרשם מסיכוי הערעור, לא שוכנעתי כלל מהטענה בדבר קושי להחזיר את המצב לקדמותו אם וככל שבית המשפט לערעור יחליט להפחית מגובה הפיצויים שנפסקו בפסק הדין.

לא הוכח בפני קושי להחזיר את המצב לקדמותו אם וככל שיזכו המבקשות בערעור, אדרבא ! מחומר הראיות בתיק שעמד בפני בית המשפט בעת מתן פסק הדין, הוכח כי לתובע מקום עבודה קבוע בפנצ'רייה, ולא התרשמתי במהלך שמיעת התיק לחשש מפיטורי התובע ממקום עבודתו, ומכאן שאין ללמוד אודות קושי להיפרע מהתובע כאמור, אם וככל שהמבקשות יזכו בערעור.